על רחל המשוררת ונוח נפתולסקי במושבה רחובות

                                                                                        על רחל ונוח ברחובות

                                                                                                 צבי תדמור 

שתי העלמות, רחל ואחותה שושנה ירדו מהאונייה בנמל יפו ב- 1909. בבית-המלון של חיים ברוך בו שהו ללינת הלילה, הראשון שלהן בארץ ישראל, פגשו צעירה, את חנה מייזל, וסיפרו לה כי באו ארצה לזמן קצר להתרשם מן החלוצים שכה הרבו לשמוע עליהם ברוסיה. בדעתן, לאחר שבועיים, לכל היותר, להמשיך לאיטליה. חנה מייזל יעצה להן לשכור כִּרְכָּרָה ולנסוע לרחובות, בה מתקבלים החלוצים בסבר פנים יפות.[1]

למחרת יצאו רחל ושושנה ועשו דרכן לרחובות. הן חלפו על פניהן של המושבות ראשון לציון ונס ציונה, עברו את הר החול בכניסתן אל המושבה ומראה נופם של כרמי הגפנים והשקדים נתגלה להן בכל הדרם. גגות בתי המושבה האדומים עם לובן כותליהם המסוידים ושדרת עצי התות בצידי רחוב יעקב, הרחוב הראשי של המושבה, הרשימו אותן בבואן.

הן התקבלו בהתלהבות על-ידי בני המושבה ושכרו חדר בקומה השנייה בבית ברוידא. התחילו לומדות עברית, מספר שעות ביום למדו אצל המורה הצעיר יהודה טלר, וביקרו בגן-הילדים של חנה וייסמן כדי לשמוע את שפת הפעוטות וללמוד מפי הטף. החליטו לא לדבר רוסית אלא עברית בלבד ושעה אחת ביום, לפני השקיעה, לדבר רוסית, כי יש ענייני יום-יום שלא יכלו לבטאם בלשונם החדשה. הן דקלמו את השירים האהובים ברוסית ורחל נתנה קולה בשיר. בצאת הכוכבים היו שבות ומדברות רק עברית.

רחל הייתה יפת-תואר, עיניה כחולות, עמוקות, שערה זהוב וקומתה תמירה. כל חלומותיה של רחל בבואה ארצה היו מסביב לציור. לא עלה אז על דעתה, כי תעבוד עבודה חקלאית. הן התאקלמו היטב במושבה בחברת בני האיכרים והפועלים. כעבור זמן-מה הצטרפה אליהן אחותן בת-שבע. היא הייתה רק בת שבע-עשרה, בוגרת קונסרבטוריון למוסיקה בלַייפְּציג. אביהן שלח להן כסף, והן קנו פסנתר ביפו שהובל לרחובות על גב גמל והועלה לחדרן בקומה השנייה. בשוב הפועלים מן הכרמים והשדות הייתה בת-שבע ממהרת אל הפסנתר, מלווה את השבים בנגינתה. עד מהרה, בבית שכונה "המגדל" הפך חדרן למרכז חיי התרבות והחברה של צעירי רחובות והסביבה.[2]

הגננת חנה וייסמן סיפרה כי בוקר אחד הופיעו רחל ושושנה וביקשו רשות לבקר בגן. בין הילדים הן רוצות ללמוד לדבר עברית. הביקורים בגן גררו אחריהם פגישות בערבים, מסיבות וטיולים בשבתות. במשך זמן קצר נהפך הגן ל'בית ועד' לכל הבא למושבה. בחוג הצר של שלושתן, ויחד עם חברים מעטים, היו עורכים טיולים לסביבה ומסיבות בשבתות. בשעת טיול עיניה הכחולות של רחל, היו ניצתות באש של שמחה וקורנות בזוהר ילדותי. צחוקה הרם היה מתגלגל בלי הפסק, לכאורה ללא כל סיבה. ודיבורה השוטף, המלווה את הצחוק, היה רצוף עליצות והומור חריף, דק וקולע. האחיות התחילו ללמוד עברית סמוך לבואן, ומיד הפליאו את המורה ואת המכרים במהירות תפיסתן את השפה ושל רוחה.

במסיבות בשבתות, שהיו נערכות באחד הכרמים או בחורשה, הייתה קוראת מהדברים שהסכימו עליהם. במשך הזמן קראו את שיר השירים, קהלת, רות, ודברי אגדה מובחרים. התחבבו עליה שירי יעקב כהן ויצחק כצנלסון. בשעת מסיבה הייתה מצטטת שירים שמצאה בהם נימה מבדחת, ובטון מלא הומור, המיוחד לה, הייתה משַווה לשיר תוכן חדש. יש והייתה מתחילה לקרוא בעל-פה, ברוסית, משירי בַּלמוֹנט ואחרים, ותנועות ראשה החינניות והנשיוֹת היו מלוות את הקריאה. פעמים הייתה הבעת שמחתה רעשנית וקולנית ביותר. בנשפים, כשהבחורים התחילו לרקוד, וחיבוקי ידיים אמיצות התלכדו במעגל צפוף, לא עזבה את העיגול עד שנגמר כל הריקוד, רקדה ושרה מתוך התלהבות ובדבקות אמיתית.[3]

בהגיען לרחובות רחל הכירה את נקדימון אלטשולר שהיה צעיר ממנה. הוא נולד ברחובות, דור ראשון לעלייה הראשונה, רכב על סוסים כפרש והצטיין כעובד בענפי המשק החקלאי. נקדימון התאהב ברחל והיא החזירה לו אהבה. היא ראתה בו את היהודי חדש, הארץ ישראלי, מלא חיוניות. נרקמו ביניהם יחסי אהבה. רכבו יחד על סוס אחד או רקדו ובילו יחדיו על "גבעת האהבה".[4]

ברחובות, האחיות פגשו את חלוצי העלייה השנייה. אחד מהם היה אהרון כהנוביץ[5], שהיטיב לצייר, לכתוב ולהלחין. הוא לימד אותן את השיר "תוחלת נוער" שנוח נפתולסקי כתב והם שרו אותו יחד עם צעירי המושבה בליווי נגינתה של בת שבע. אהרון הכיר את נוח כאשר הלה גר ברחובות, טרם בואן של שלוש האחיות, וסיפר להן על עלייתו של נוח לגליל שנה קודם לבואן ועל התיישבותו בכנרת. רחל השתוקקה להכיר את נוח וההזדמנות נקרתה בדרכה כאשר נוח שב מהגליל לרחובות לתקופת החלמה אחרי שחלה בקדחת[6] והמתין עד שתושלם בנייתו של "בית המוטור" בכנרת.[7]

חיה זלצר, חברתה ושכנתה של רחל, שמחה כאשר בוקר אחד נוח הופיע בפתח בית משפחתה השוכן על הגבעה ברחוב מנוחה ונחלה. נוח התגורר בעבר באחד מחדרי הבית יחד עם א.ד. גורדון ואח"כ עם חברו בן ציון[8], בית בו פתחה אימה מטבח לפועלים והשכירה חדרים לפועלי העלייה השנייה. היו פועלים שעשו את הלילה על הגורן בחצר הבית. מקומם של דוד גרין(בן גוריון) ויצחק בן צבי לא נפקד מהם[9]. עברו כמה חודשים מאז נוח, מאיר[10] ובן ציון שכונו "שלישית היחד" עזבו את המושבה כאשר נקראו עם עשרה מחבריהם הפועלים אל הגליל לכנרת. נוח ידע על אהבת נעוריה של חיה לחברו בן ציון, התיישב והחל לספר לה על עבודתם בכנרת, על נופיה הקסומים ועל בן ציון אהוב ליבה.

כשבא נוח אל הגבעה לא הכירה. מול בית משפחת זלצר נבנו עתה שלושה בתים מפוארים. האחד של אפרים זק"ש, יהודי עשיר שבא מאמריקה, השני בנתה סימה ברוידא אלמנתו של יעקב שהיה יושב ראש אגודת מנוחה ונחלה וישבה בוורשה, והבית השלישי בנו אלעזר ורוזה סלוצקין עשירים שהגיע מאוסטרליה.[11]

צבעו הוורוד של בית ברוידא בלט על רקע צבען של אבני כורכר המסותתות לאורך פינותיהם של קירות הבית, בחזית הקומה השנייה של בלטה מרפסת מעוטרת במעקה ברזל מעוצב, שיצאה מחדרן של שלוש האחיות עם דלת גבוהה ושני חלונות גדולים המסתיימים בקימרון של אבני כורכר.

את שמן של האחיות שמע נוח בחיבה ובהערצה גדולה מפי חיה: "עליך, נוח, להכיר את שתיהן. כל הנוער מוקסם מהן, וכבר מתהלכות אגדות עליהן. שם האחת רחל, ושם אחותה שושנה. מפעם לפעם, בלילות, מתכנס הנוער בבית הזה, לשמוע לנגינתה של שושנה בפסנתר, וכמובן, גם שירה בציבור נשמעת בנשפים אלו, ובני המושבה ובנותיה, ורבים מחברינו הפועלים מצטרפים לזמר ולנגינה.

רחל ושושנה הן עתה אהובות הנוער. קסם מתמשך מהן על כל הבא בקרבתן. יש בהן משמחת החיים, וגם לימי חול הן משוות ברק של חג.

"האחיות שמעו עליך מפי ידידך אהרן כהנוביץ". אמרה חיה לנוח. "הוא שלימד אותן את שירך "תוחלת נוער", בלחן שהוא עצמו חיבר. הוא שר אותו בליווי צלילי הפסנתר, והשיר נתקבל יפה. האחיות שמעו על בואך מכנרת, והן רוצות להכירך. הן באות לביתנו, אמא דואגת להן לצרכי ביתן".

חייך נוח, והצטער על מעשה ידיו של אהרון חברו, שהוציא סודו לרשות הרבים. אולם סיפוריה של חיה עוררו בו רצון להכיר את שתי האחיות.

נוח חזר לעבוד בפרדס מינקוב. זכרו אותו כפועל טוב ואחראי. בעל הפרדס מינה אותו למפקח על עבודת המנוע השואב את המים מבאר הפרדס ביום ובלילה. בשעות הלילה נאגרים המים בבריכת האבן הגדולה, ובשעות היום זורמים המים להשקיית החלקות הרחוקות והקרובות של הפרדס הגדול בן 150 הדונם.

באחד הימים, בביקורו בביתה של חיה זלצר, פגש נוח צעירה נאה ותמירה, לבושה בפשטות ודיבורה בנועם ובחן. מיד ידע שהיא ודאי אחת מן "האחיות". כשעבר על-ידה, פנתה אליו ושאלה: "אתה הוא האיש שבא מכנרת?" הסמיק נוח וענה: "אני האיש".[12]

ואני כבר יודעת ששמך נוח; ושמי רחל." אמרה בחן והושיטה לו את ידה הענוגה, והוסיפה:
"רואה אתה? כאן, מול הבית הזה, בבית הוורוד, מעוננו. ונא לבקר אצלנו בכל שעה פנויה. ידיד משותף לנו, חברך כהנוביץ, גם את שירך כבר הספיק ללמד אותנו, שיר יפה!"

"כבר לא מצא שירים טובים ממנו!" אמר נוח בנימת תרעומת.

"תבוא אלינו, הלא כן? שלוש אחיות אנו. שתי אחיותיי מנגנות ואני? אני רק מקשיבה".

לחצה את ידו של נוח בחמימות, והלכה. קסם דמותה עיניה התכולות הגדולות העמוקות שבו את לבו, ודבריה התרוננו בנפשו כמנגינה.

באחד הערבים, אהרון כהנוביץ הביא את נוח למעונן של האחיות, הם מצאו אותן מוקפות בני נוער עליזים, כשבחלל החדר מרחפים צלילי הפסנתר. שתי האחיות ניגנו בארבע ידיים מיצירות בטהובן, מוצרט ושופן. לאחר הנגינה והשירה יצאו לתוך הלילה, כשהם שופעים חדוות נעורים.

לעתים היה גם נוח נלווה אל החבורה בסיורי לילה על "גבעת האהבה". רחל הייתה מתרפקת על נוח, מבקשת לדובב אותו, מבריקה רעיונות על שירת האדם עלי אדמות. שנונה הייתה במשפטיה על סופרים שלא היו קרובים לה ברוחה, ונלהבת לשירתם של משוררים גדולים לרמונטוב, פושקין, גיתה, וליצירות הסופרים הצרפתיים הגדולים. אף הייתה מתבלת דבריה ברשמי התפעלות על המכורה החדשה, שמיה ונופה, שדותיה, הריה וכרמיה.

גם נוח שהיה בעל זיכרון נפלא היה בשירה ובאגדה, היה דולה מאוצרותיו מתוך ספרים, סופרים ומשוררים עבריים. רחל הייתה מוקסמת מיופיו ומאצילותו של נוח, אף מביישנותו. היא הייתה באה אל חדרו, וסופגת לתוכה מידיעותיו במקורות הספרות העברית, מהאגדה, ומחוכמתם של תלמידי חכמים ותנאים.

רחל ביקשה מנוח לשמוע מפיו על חבריו בגליל, על מאיר רוטנברג "איש המעדר", על א.ד. גורדון, על בן ציון ועל כנרת. והוא סיפר לה על חבריו ועל קסמי הגליל. בנפשה של רחל התחוללה תמורה. בפגישותיה עם נוח וחבריו שבאו לבקרו שמעה מהם על הרעיונות של התחדשות האדם בעבודה והושפעה מהם. היא החלה לחלום על "נגינת המעדר". כרעיון שהביע נוח, שהגאולה השלמה לארץ ישראל תבוא על ידי המעדר, "לנגן במעדר ולצייר על האדמה" -זה, היה עתה חלומה של רחל, והיא החליטה לבקש לה הכשרה כפועלת חקלאית.

בן ציון, שבא לביקור ברחובות הוקסם מן האחיות והזמינן לבוא לכנרת. רחל החליטה להשתחרר מכל הבטחותיה שהבטיחה לאביה לפני צאתה לארץ, ולהיוולד מחדש בעבודה. חיי הבטלה לא היו לרוחה של רחל והיא רצתה לעבוד את האדמה. נוח סידר לה עבודה בפרדס מינקוב שבו עבד, והיא עמדה במבחן. ימי העבודה היו לה כהכשרה ראשונה, לקראת עלייתה לגליל. באותם ימים העלה נוח, במחברתו, ביטוי להלך נפשו ולאהבתו לרחל: "לא תדעי, ילדה חורת,/ איך אוהב בחור רפה כח- עלם רך ולבן המצח./ ומנין לך לדעת? אל עיני יש שתביטי;/ מה תכירי שם, בעין?- התכירי תוגת חרש,/ אט רועדת ברסיס דמע? / סוד הפלא זה הנהו: / כך אוהב אני בסתר…" [13]

נוח, שהתאהב ברחל ממבט ראשון, לא העז לבקשה להצטרף אליו ולחבריו שהתארגנו לעלות לגליל, לכנרת. ההחלטה לעלות לגליל גמלה בה אחרי "חגיגות רחובות", באפריל 1910. לחגיגות אלה הגיעו מאות רבות של איכרים, פועלים, סופרים, אמנים ואנשי "השומר" מכל רחבי הארץ, ואפילו תיירים. אז פגשה רחל, לראשונה, את א. ד. גורדון, שקרא באוזני הנאספים שיר שחיבר: "לֹא עֲבוֹדָה לְשֵׁם מִחְיָה לֹא עֲבוֹדָה לְשֵׁם מִצְוָה כִּי אִם עֲבוֹדָה לְשֵׁם חַיִּים – עֲבוֹדָה אֲשֶׁר אוֹר חָדָשֹ נָגַהּ עָלֶיהָ וַאֲנִי, בִּרְאוֹתִי אוֹתְךָ, אָחִי, עוֹדֵר בֶּהָרִים וְחוֹפֵר בָּעֲמָקִים, וְאוֹתָךְ אֲחוֹתִי, נוֹהֶגֶת בִּשְׁוָרִים וְחוֹרֶשֶׁת, אָמַרְתִּי: אָכֵן, אַתֶּם תִּשְׁמְעוּ חֲלוֹם לִפְתּר אוֹתוֹ…"[14]

כאשר הסתיימה בניית בית המוטור נוח עזב את רחובות ושב לכנרת בחורף תרע"א, בדצמבר 1910. זמן לא רב אחר כך, רחל עזבה את רחובות ונסעה צפונה לכבוש את שבילה ברגליה. בראשית אפריל 1911 רחל הגיעה לכנרת, והייתה לתלמידתה הראשונה של חנה מייזל בבית-ספר חקלאי היא "חוות העלמות".

לכי בשבילך-

עלה תעלי.

איש אל יצערך

אל יאמר: עלי.

והיה כעלותך

יאור לך היום-

והנה את אינך

בודדה במרום.[15]

על קורותיה של רחל במהלך עשרים השנים הבאות, על הקשר שנמשך עם חבריה מרחובות: נוח, בן-ציון, מאיר ועם חברתה חיה זלצר-ישראלי, קצרה היריעה לספר.

ביום רביעי ה- 15 באפריל בצהריים גברה מאוד מחלתה. ד"ר צבי כיתאין שטיפל בה בגדרה שלח אותה לבית החולים הקרוב ביותר במרחק שעות רבות של טלטולים בעגלה רתומה לשני סוסים. כנראה חשה רחל שזה היום האחרון בחייה. היא רצתה להיפרד מן המושבה שהייתה תחנתה הראשונה בארץ ישראל ומאהבת נעוריה. "אני מבקשת לסטות מן הדרך ולהיכנס לרחובות" אמרה לרופא.

"אסור לנו לאבד זמן. מוכרחים להגיע בכל המהירות לבית החולים!" ענה ד"ר כיתאין.

"אני מבקשת להיפרד מרחובות ומאדם אחד".

ממי?

"מנקדימון!".

"פנה לכוון רחובות" אמר הרופא לעגלון.

העגלה נעצרה בחצר ביתו של נקדימון אלטשולר, ברחוב עזרא, יותר מעשר [עשרים] שנים לא התראו. בשנים אלה היתה רחל למשוררת של דור החלוצים, התאהבה בגברים רבים אחרים וידעה ששונות [שמחות] זעירים מעטים ואכזבות רבות. נקדימון היה עתה איכר ובעל משפחה.

"יצאתי אליה" סיפר נקדימון אלטשולר "היא שכבה בעגלה. לא צריך היה לומר לי מי הבאה. ראיתי לפני שלד אדם. שערה הנהדר נהפך לקש יבש, פניה העדינות והעליזות, המחייכות ולועגות תמיד בדו משמעות שגבר לא יבין את סוף פשרה, היו עתה צמוקות ונפולות, קמוטות. עמדתי והתבוננתי בה והתחלתי מתייפח. עיניה הכחולות, שהיו כשמי האביב, התבוננו בי, ודמעה בודדה התגלגלה על לחיה. חשתי: היא אינה מסוגלת לבכות והיא זועקת באלם, כחיה פצועה אשר חושיה מנבאים לה את מותה. היא אמרה, "שלום נקדימון". השבתי: "שלום רחל. והרופא נתן אות. העגלון אסף את המושכות, והעגלה הזדעזעה והחלה לנוע לאיטה. ראיתי שהיא חשה דקירה בגופה, התעוותה. שמעתי שיעול, כעין חרחור. העגלה התרחקה הובילה לתל אביב. אני ידעתי שלא נתראה עוד. עמדתי בחצר ביתי ובכיתי".

לפנות ערב הגיעה העגלה לבית החולים "הדסה" שברחוב בלפור בתל אביב. הרופא התורן השכיב את החולה בחדר מיון. ד"ר כיתאין והאחות וילקיס והעגלון חזרו מן הסתם לגדרה. בודדה, רחל הלכה לעולמה למחרת. בחצר כנרת, ליד השובך, נאספו ידידיה של רחל מכל הארץ. הארון נישא במורד הגבעה, דרך הכביש, אל בית הקברות שעל חוף הכנרת.[16]

אִם צַו הַגּוֹרָל

לִחְיוֹת רְחוֹקָה מִגְּבוּלַיִךְ –

אָבוֹאָה, כִּנֶּרֶת,

לָנוּחַ בְּבֵית-קִבְרוֹתַיִךְ!  (רחל בלובשטיין/ תרפ"ח)

נקדימון אהב את רחל עד סוף ימיו. בעשר שנותיו האחרונות נפגש עם שושנה אחת לחודש לפחות, בחורפים הביא לביתה תיבות תפוחי-זהב שקטף בפרדסו. נקדימון שיתף את שושנה ברגשותיו ואמר, כי הוא אינו סולח לעצמו על שלא דבק ברחל, לא נשא אותה לאשה ולא טיפל בה בימי מחלתה. "אם הייתה שׂורדת עוד שנים אחדות, עד המצאת האנטיביוטיקה, היא הייתה נרפאת כליל וחיה איתי עד היום", אמר.[17]

ברחובות הונצחה רחל בסמטה שנקראת על שמה "רחל" בסמוך לבית ברוידא בו התגוררה עם אחיותיה שהכל מכנים אותו "מגדל שלוש האחיות". במוזיאון הפרדסנות בפרדס מינקוב, מספרים על פועלי העלייה השנייה על רחל המשוררת וחבריה נוח נפתולסקי, מאיר רוטנברג, בן ציון וחיה (זלצר) ישראלי שעבדו שם.

[1] שירי רחל סוד קסמם, עורך אורי מילשטיין, מכון שרידות וקרן רחל יוני 1993, עמ' 331- 332 . זיכרונות ורשמים של איש העליה השניה, יוסף יודלביץ. "החדר של רחל ושושנה היה צר מהכיל את כל המבקרים. גם כסאות לא היו, וכל אחד היה מתמקם כפי שיכול, מי על ספסל, מי בישיבה על הרצפה. אני עבדתי אז כמכונאי בפרדס [מינקוב], וכאן, בחדר האחיות, היתה אזני האחת קשובה לצלילי הפסנתר ודברי המשוררת, והאחת כרויה לצפצוף הבקבוק בפרדס. מדו שמיעה זו נהניתי ערבים רבים."

[2] שם, סיפרה שושנה אחותה של רחל עמ' 332- 333.

[3] שם, סיפרה הגננת חנה וייסמן, עמ'  334- 335.

[4] שם, עמ' 335.

[5] כהנוביץ אהרון ניסן ואחיו אברהם היו אז ברחובות. ארכיון לתולדות רחובות, פרטי-כל 106, אספת קוני אדמת גאולה, ט' טבת תרס"ז עמ' 145, מכירת האדמה: פרטי-כל 514 ועד המושבה, י' שבט תר"ע, ע' 9. אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, דוד תדהר,  עמ' 238, 247.

[6] אנשי נבו, פרקי עלילה של אנשי עליה שניה. שמעון קושניר, עם עובד, תל אביב, 1968 עמ' 97. שמעון חברו של נוח כתב את הביוגרפיה של נוח כסוגה של עלילה כרומן היסטורי. אורי, בנו של שמעון סיפר כי אביו העיד בפניו כי כתב עובדות לאשורן. ניסוחן, של השיחות שצוטטו, הם פרי יצירתו של שמעון קושניר.

[7] בית המוטור, המבנה שימש בית למשאבת מים לצורכי השקיה של השדות ממימי הכנרת .

[8] בן-ציון ישראלי (צ'רנומורסקי) 1887- 1954, יליד אוקראינה, איש עליה שניה, ממקימי קבוצת כנרת. בן-ציון הביא בהסתר חוטרי תמרים מפרס ושתל אותם בגן רחל ב- 1933.

[9] "זיכרונות ורשמים של איש העליה השניה", יוסף יודלביץ, הוצאה פרטית, כפר סבא תשל"ב, "נודע לי, שאלה היו יצחק בן צבי ודוד בן גוריון, אשר בערימת החציר סיימו דיון שהתחילו בו במועצת 'פועלי ציון' ברמלה".

[10] מאיר רוטברג, 1887- 1951, כונה "איש המעדר", איש עלייה שנייה, מייסד המשביר המרכזי, מנהלו הראשון ומבכירי ההגנה.

[11] בית ברוידא, הוחזק בידי גולדפרב ואח"כ בידי אליהו שאפס, מכתב סימה ברוידא 3745 לוועד המושבה 9.6.1911

[12] אנשי נבו, עמ' 98- 99

[13] אנשי נבו, עמ' 100

[14] שירי רחל סוד קסמם, עמ' 336.

[15] שם, שיר שכתב א.ד. גורדון לרחל, עמ' 402.

[16] שירי רחל סוד קסמם עמ' 395 – 396.

[17] שירי רחל סוד קסמם, עמ' 396, 399.